אדריכלית מקבלת משני ספקים דוגמה של אבן ירושלמית בסיתות מוטבה. על הנייר זה אותו מפרט. על השולחן, דוגמה אחת זרועה נקודות קטנות וצפופות, והשנייה גסה בהרבה. שני הספקים צודקים. מוטבה עושים בפטישים מיוחדים עם 16, 25 או 36 שיניים, ומספר השיניים וגודלן קובעים אם הסיתות יוצא עדין או גס.
סיתות הוא המרקם שהסתת יוצר בפני האבן, בפטיש ובאזמל או במכונה. הוא קובע איך החזית נראית, כמה עבה האבן צריכה להיות, ולפעמים גם כמה היא עולה. השמות שבהם משתמשים בארץ, מוטבה, תלטיש, מוסמסם וטובזה, שייכים למסורת הבנייה באבן מהתקופה העות'מאנית, וסוגי הסיתות המקובלים מפורטים גם בנספח א' של ת"י 2378 חלק 1, התקן הישראלי לקירות מחופים באבן טבעית.
סוגי סיתות אבן ירושלמית: מה רואים על האבן?
מוטבה נקרא גם "סיתות מוטבע", כי הפטיש מטביע בפני האבן שורות של חורים. רואים אותו הרבה במשקופים, במזוזות ובאדני חלונות, ובבנייה תעשייתית משתמשים בו יותר מבסוגי סיתות אחרים, כי אבן בסיתות מוטבה מתאימה יותר לעבודה עם תבניות פלדה. אצלנו בגרבלסקי הוא נקרא סיתות מטבה.
תלטיש נעשה בפטיש ובאזמל. השקעים שהוא משאיר נראים כמו פסיקים ונקודות. אנחנו עושים אותו ביד, והוא נקרא אצלנו סיתות טלטיש ידני.
במוסמסם הסתת מקלף את פני האבן באזמל בעל שלוש או ארבע שיניים, וכל פני האבן מתמלאים בשקעים זהים בקוטר של מילימטרים ספורים. כשאותו אזמל עובד מכמה כיוונים, השורות על האבן יוצאות בכיוונים שונים, וזה כבר תפג'יר, שנקרא גם "מוסמסם תפג'יר". גם את המוסמסם עושים אצלנו ביד, בשם סיתות מסמסם ידני.
סיתות שחוטה מתאים לאבנים רכות. מסרק ברזל עובר לאורך פני האבן ומשאיר בה חריצים אחידים. אצלנו הוא נקרא סיתות מסורק.
טובזה הוא היוצא דופן. האבנים עבות וכרסתניות, ופניהן מסותתים לבליטה מעוגלת שיוצאת מקו הקיר. כך בנו בבנייה הערבית ובבנייה של הטמפלרים, כך בונים גדרות, ובירושלים חיפו בטובזה מבנים עד שנות ה-70. אצלנו גם טובזה נעשה ביד.
חובת חיפוי באבן מסותתת בירושלים: מאיפה היא הגיעה?
בתקופת המנדט חוקק המושל הבריטי רונלד סטורס חוק עירוני שחייב לחפות כל קיר חיצוני בירושלים באבן מסותתת. המטרה הייתה לשמור על סגנון הבנייה ולמנוע בטון וטיח.
בסוף שנות ה-60 העירייה התירה לחפות גם באבן נסורה, בלי סיתות, בעיקר בבניינים רבי קומות כמו מגדל העיר ומרכז כלל.
גם בחלק מהרשויות האחרות, כמו מודיעין-מכבים-רעות, מעלה אדומים, בית שמש ואפרת, נדרש חיפוי באבן טבעית בבניינים חדשים, ובדרך כלל בסגנון של אבן ירושלמית. הדרישות משתנות מרשות לרשות, ולפני שבוחרים אבן וסיתות צריך לבדוק מה דורשת הרשות המקומית.
איך נראה חיפוי באבן ירושלמית מסותתת?
החיפוי שאנשי הבנייה מכנים "אבן ירושלמית" בנוי משורות מקבילות של אריחים באורכים משתנים. גובה שורה הוא בדרך כלל בין 15 ל-25 סנטימטרים, והמישקים מלאים בטיט, לפעמים בגוון חום. הגוון של האבן הוא בדרך כלל צהבהב עמום, ולפעמים יש בו פסים או כתמים ורודים ואדומים. למה אבנים מאותה משפחה נראות שונות זו מזו הסברנו במאמר על הבדלי גוון באבן טבעית.
האריחים עצמם מסותתים באחד מהסגנונות שתיארנו למעלה, או במוקאדם, עוד סיתות מהתקופה העות'מאנית. השילוב של שורות, מישקים וסיתות הוא מה שנותן לחזית את המראה המוכר.
את השיטות לביצוע החיפוי מגדירים התקן הישראלי והמפרט הבינמשרדי לעבודות בנייה. מאז 2008 מבצעים חיפוי בסגנון אבן ירושלמית גם בשיטת ברנוביץ' ובשיטת הקיר הכפול. על הבחירה בין הדבקה לתלייה יבשה כתבנו בנפרד.
מה לכתוב על סיתות האבן בהזמנה?
כותבים את שם הסיתות, ואם הוא עדין או גס. במוטבה, למשל, ההבדל בין פטיש של 16 שיניים לפטיש של 36 שיניים נראה מיד. הסיתות הוא גם אחת השורות בהצעה שמשנות את מחיר אבן ירושלמית, ולכן שתי הצעות בלי שם סיתות זהה לא באמת ניתנות להשוואה.
מי שמעדיף קיר חלק יותר יכול לבחור אבן נסורה או גימור מכונה אחר, בתנאי שהרשות המקומית מאפשרת זאת. גם בירושלים זה מותר מאז סוף שנות ה-60, בעיקר בבניינים גבוהים. את ההבדלים ביניהם פירטנו במדריך על בחירת גימור לאבן טבעית לפי שימוש.
